תפעול מול טיפול

(הפוסט יצא לאור לפני שנה וקצת, אבל הוא תמיד רלבנטי.)

שמתם לב אי פעם כמה שתי המילים האלה דומות אחת לשנייה בכתיבה ובהגייה?

תפעול מול טיפול.

זה מתחיל כשתינוק נולד וממשיך במה שהוא סופג מהסביבה הקרובה שלו.

אבא הוא ה"מתפעל" ואמא היא ה"מטפלת" זה אחד מההבדלים הבולטים בין נשים וגברים משחר ההיסטוריה ועד היום. את הבנות נלמד לטפל בבובות, בלסדר אחריהן, בלנקות אחריהן וכ"ו… את הבנים נלמד לתפעל מכוניות, מסלולים, איך לחשוב ולחשב, איך להגיע לתוצאות טובות בכל דבר שבו הם עוסקים.

שם בשנות גיל הרך מתחיל לו חינוך מגדרי.

ילד קטן שהוא דף חלק בעצם מתחיל לקבל את כל המסרים המוטעים והמטעים שיכולים להיות. והוא גדל להיות ילד חזק וגדול שרוצה לשרת בצבא להלחם ברעים. לא ממש מעניין אותו שה"רעים" הם לפעמים סתם אנשים כמו אמא ואבא שלו

לא מעניין אותו מהי בכלל רגישות, מה זה חמלה, מהי אינטליגנציה רגשית.

כל אלה הן תכונות "נשיות" שנשאיר אותן לנשים.

ילדה קטנה גדלה והיא רוצה להיות אישה, היא אומרת לאמא שלה "כשאני אהיה אישה, אני אנקה את הבית לפסח".

ילדים לא נולדים "רעים" וילדות לא נולדות "טובות".

את הילדים מלמדים כוחניות מגיל 0 ואת הילדות מאותו גיל מלמדים איך לספוג כמה שיותר, להצניע את עצמן, לא לבלוט מדיי, להיות תלותיות. במי? באחים, באבא ובהמשך בגברים שיפגשו במהלך חייהן.

מכיוון שהוטבע בנו שככה זה צריך להיות, כדי שנדע מה זה גבר ומה זו אישה, אף אחד לא יכול להפעיל את הראש.

ולחשוב אחרת. ובמקום בו כולם חושבים אותו הדבר, אף אחד לא באמת חושב. התקדמנו מאוד בתור חברה אבל משום מה מאז שנשים נכנסו למעגל העבודה, ההתקדמות הזו האטה.

האם אישה צריכה להגיד תודה כל החיים שלה על כך שנותנים לה הזדמנות לקרוע את עצמה בעבודה ואחרי העבודה לחזור הביתה מותשת לטיפול בבית ובילדים ? האם הבאת משכורת נוספת הביתה והטיפול בילדים צריכים להיות קצה גבול היכולות והחלומות שלה?

אחת מהסיבות שהחלטתי שאני רוצה להביא ילדים לעולם, היא כדי לחנך. לחנך לחיוך שיוויוני מהינקות.

הילדים שלי יידעו שכן, במשפחות רבות כולל שלנו יש דיכוי של נשים הרבה דורות אחורה ומהגברים ציפו להרבה יותר מצליחנות בתחומים רבים יותר כי האמינו שהם מסוגלים ליותר אבל אותם אף אחד לא ידכא, ולא יצפו מהם להישגים שלא מצפים משני המינים.

דמיינו עולם שבנות לא משחקות בבובות ובנים לא משחקים במכוניות וברובים.

דמיינו עולם שהורים משקיעים בבנים ובבנות שלהם באופן שווה, לפיתוח החשיבה, הקואורדינציה, הראייה המרחבית.

תחשבו מה היה קורה אם העדפה הייתה נעשית על פי גיל, יכולות, ומוטיבציה ולא על פי מגדר?

האם זה לא היה עולם יותר טוב?

They may say I'm a dreamer but I'm not the only one.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: