בגאווה

היום נערך מצעד הגאווה בחיפה. לפני המצעד הייתיי צריכה להגיע לשיעור אחרון לסמסטר הזה במבוא לפסיכולוגיה.

אין מצב שאני אפספס את השיעור הזה או את המצעד, חשבתי. אני חושבת מה ללבוש ואפילו היום כשאני יודעת שיהיה מאוד חם זה לא ברור מאליו בשבילי להחליט ללבוש שמלה גם אם שמלה הכי נוחה כשחם לי.

זה לוקח לי זמן ואני מתחילה לשאול שאלות. למה? כי היא חשופה מדיי. כי מתחת רואים את החזייה שלי. כי אין לי חזייה אחרת עם כתפיות דקות מספיק. כי לשמלה יש כתפיות דקות מאוד. כי החזה שלי נראה ככה יותר גדול ממה שהוא. כי הבטן שלי נפוחה ובולטת.

כמה אני, בתור אישה, מדוכאת בחברה אם בדרך לאוניברסיטה אני חושבת שלא יאפשרו לי להיכנס לבניין כשאני לובשת שמלה עם כתפיות דקות?
נכנסתי ואף אחד לא אמר לי שום דבר. מדהים. מדהים שזה מדהים אותי.

כמה נשים בחברה שלנו היו רוצות שאף אחד לא יגיד להם שום דבר בגלל צורת הלבוש שלהן? לא יעיר שום הערה, לא ישמיע גיחוך או יבהה בבוטות? בכפר ערבי, בשכונה חרדית, במשפחה מסורתית, בכל משפחה שהי, בכל מערכת יחסים?

כמה אני, בתור אישה, מדוכאת בחברה אם רק לקראת גיל 30 אני מתחילה לאהוב את הגוף שלי ואף גאה במה שאני רואה במראה?

ואם שלושים שנה נשמע הרבה אז מה יגידו א-נשים שכל חייהם התביישו בגופם ולא קיבלו את עצמם מעולם כפי שהם?

היום, לראשונה החזקתי את דגל הגאווה.

הנפתי אותו גבוה גבוה. הגאווה הכי גדולה זה לאפשר לעצמי להיות מי שאני באמת ולאהוב את זה. וזה לא ברור מאליו בכלל.

Posted from WordPress

שיחה עם אמא על הורות

אני מספרת לאמא שלי שבלילות האחרונים כל מיני דברים מעירים אותי ואז אני לא מצליחה לחזור לישון. היא שואלת האם בן שומע את הדברים שמעירים אותי או שהוא ממשיך לישון. אני חושבת שאני יודעת מה שהיא רוצה להגיד, אבל היא אומרת משהו אחר. היא אומרת שאת הנדודי שינה כנראה קיבלתי ממנה.

אני אומרת מה שחשבתי שהיא תרצה להגיד. שבן לא יתעורר בלילה לתינוק/ת שלנו ורק אני אתעורר בגלל שאני רגישה יותר למה שמעיר אותי. אני משתפת אותה שזו מחשבה לא נעימה שרק אני אהיה פעילה בלילות עם הילד/ה שלנו. היא שואלת שאם הוא עובד והוא צריך להיות אחראי בעבודה שלו אז למה שהערנות שלו תפגע בגלל הטיפול בילד? אני שואלת אותה האם הטיפול בילד הוא לא עבודה בפני עצמה? יש שתיקה קצרה ואז היא  אומרת כן,  אבל את יודעת, את יכולה להמשיך לישון אם התינוק/ת גם ישנ/ה, והוא לא יכול לעשות את זה בעבודה.

אני אומרת שהרבה תלוי בדינמיקה ובנסיבות שיהיו לנו. היא אומרת נכון, אבל לא לעשות את החלוקה הזו שרירותית. אם את מרגישה שאת יכולה לקום לילד/ה בלילה, אז אל תתני לו לקום. אני אומרת שגם אם אני יכולה לקום ואני עושה את זה מאהבה לילד שלי אני אשים לעצמי גבולות כדי שגם הבן זוג שלי יפֵתח את הקשר שלו עם הילד שלנו ולא רק אני בגלל שאני יותר נגישה לו מעצם זה שאני בבית. יום אחד אני אודה לעצמי בגלל ששמתי את הגבולות האלה. אם באמת אצליח בזה, את השחיקה והעייפות לא יראו כמו שהיו רואים אם הייתי הורה מטפל עיקרי.

אני מספרת לאמא שעידן ה"עזרה מגברים" הסתיים ולמה זה צורם לי כשהיא מספרת לי שהבן זוג שלה עושה בשבילה כלים. (הוא גר איתה באותו בית). אני מספרת לה שאתמול ניסיתי לקבוע פגישה עם המרצה שלי באוניברסיטה והוא אמר שהוא לא יכול ביום מסויים בגלל שהוא בייביסיטר לילדות שלו. (אבא לא יכול להיות בייביסיטר. הוא אבא של הבנות שלו. בייביסיטר זה מישהו שמשלמים לו על מה שהוא לא אמור לעשות בשגרת היוםיום שלו)

אני שואלת את אמא שלי האם לא הייתה מעדיפה שאבא שלי היה תורם יותר לגידול ולחינוך שלי בתור ילדה? היא אומרת שאז היו זמנים אחרים ולהעדפה כזו לא היה מקום. אני אומרת שדווקא בגלל שהזמנים משתנים, אני אדרוש שלאבא שלצידי יהיה חלק פעיל ושווה אליי בחינוך ובגידול של הילד/ה שלנו. היא אומרת שהיא מקווה לחיות עד לרגע הזה שאני אהיה אמא לילד מספיק גדול כדי לראות את הבדלי העמדות בינינו. כדי לראות, לא משנה כמה פתוחה וליברלית אני היום, הילדים שלי בעוד כמה שנים יגידו שאני פרימיטיבית.

פעם באמת חשבתי שההורים שלי פרימיטיביים והיום אני יודעת שההגדרה היא לא מודעים.

אני אומרת לה שהמסקנה שלי ממערכות יחסים שראיתי מסביב בין הורים וילדים, שילדים יותר קשורים להורה שטיפל בהם ברוב הזמן כשגדלו ואני לא רוצה לגדל עוד דור שקשור רק להורה אחד, או שהורה אחד מסמל בשבילו/ה את הטוב והשני את הרע. היא אומרת שהיא חושבת בכל זאת שילדים יותר קשורים לאמא כי אמא זו אמא והיא יודעת להעניק יותר חום ואהבה. (אולי זה בגלל שככה לימדו אותנו משחר האבולוציה?)
היא מוסיפה שיש כיום גם אבות שיודעים להיות עדינים ואוהבים ולתת חום ואהבה.

אני אומרת שאני לא יודעת אם בן יהיה כזה אבל אני בהחלט רוצה לשאוף לכך. אני מסיימת בכך שאני אומרת שלמדתי לא לעשות תוכניות לטווח הרחוק, כי זה הבסיס הכי פתוח לשינויים.

אני מודה לאמא שלי על השיחה הזו ועל הפתיחות שלה כי אני יודעת שמאוד קשה להתנתק מהדיכויים שאנחנו חיים ביניהם.

תפעול מול טיפול

(הפוסט יצא לאור לפני שנה וקצת, אבל הוא תמיד רלבנטי.)

שמתם לב אי פעם כמה שתי המילים האלה דומות אחת לשנייה בכתיבה ובהגייה?

תפעול מול טיפול.

זה מתחיל כשתינוק נולד וממשיך במה שהוא סופג מהסביבה הקרובה שלו.

אבא הוא ה"מתפעל" ואמא היא ה"מטפלת" זה אחד מההבדלים הבולטים בין נשים וגברים משחר ההיסטוריה ועד היום. את הבנות נלמד לטפל בבובות, בלסדר אחריהן, בלנקות אחריהן וכ"ו… את הבנים נלמד לתפעל מכוניות, מסלולים, איך לחשוב ולחשב, איך להגיע לתוצאות טובות בכל דבר שבו הם עוסקים.

שם בשנות גיל הרך מתחיל לו חינוך מגדרי.

ילד קטן שהוא דף חלק בעצם מתחיל לקבל את כל המסרים המוטעים והמטעים שיכולים להיות. והוא גדל להיות ילד חזק וגדול שרוצה לשרת בצבא להלחם ברעים. לא ממש מעניין אותו שה"רעים" הם לפעמים סתם אנשים כמו אמא ואבא שלו

לא מעניין אותו מהי בכלל רגישות, מה זה חמלה, מהי אינטליגנציה רגשית.

כל אלה הן תכונות "נשיות" שנשאיר אותן לנשים.

ילדה קטנה גדלה והיא רוצה להיות אישה, היא אומרת לאמא שלה "כשאני אהיה אישה, אני אנקה את הבית לפסח".

ילדים לא נולדים "רעים" וילדות לא נולדות "טובות".

את הילדים מלמדים כוחניות מגיל 0 ואת הילדות מאותו גיל מלמדים איך לספוג כמה שיותר, להצניע את עצמן, לא לבלוט מדיי, להיות תלותיות. במי? באחים, באבא ובהמשך בגברים שיפגשו במהלך חייהן.

מכיוון שהוטבע בנו שככה זה צריך להיות, כדי שנדע מה זה גבר ומה זו אישה, אף אחד לא יכול להפעיל את הראש.

ולחשוב אחרת. ובמקום בו כולם חושבים אותו הדבר, אף אחד לא באמת חושב. התקדמנו מאוד בתור חברה אבל משום מה מאז שנשים נכנסו למעגל העבודה, ההתקדמות הזו האטה.

האם אישה צריכה להגיד תודה כל החיים שלה על כך שנותנים לה הזדמנות לקרוע את עצמה בעבודה ואחרי העבודה לחזור הביתה מותשת לטיפול בבית ובילדים ? האם הבאת משכורת נוספת הביתה והטיפול בילדים צריכים להיות קצה גבול היכולות והחלומות שלה?

אחת מהסיבות שהחלטתי שאני רוצה להביא ילדים לעולם, היא כדי לחנך. לחנך לחיוך שיוויוני מהינקות.

הילדים שלי יידעו שכן, במשפחות רבות כולל שלנו יש דיכוי של נשים הרבה דורות אחורה ומהגברים ציפו להרבה יותר מצליחנות בתחומים רבים יותר כי האמינו שהם מסוגלים ליותר אבל אותם אף אחד לא ידכא, ולא יצפו מהם להישגים שלא מצפים משני המינים.

דמיינו עולם שבנות לא משחקות בבובות ובנים לא משחקים במכוניות וברובים.

דמיינו עולם שהורים משקיעים בבנים ובבנות שלהם באופן שווה, לפיתוח החשיבה, הקואורדינציה, הראייה המרחבית.

תחשבו מה היה קורה אם העדפה הייתה נעשית על פי גיל, יכולות, ומוטיבציה ולא על פי מגדר?

האם זה לא היה עולם יותר טוב?

They may say I'm a dreamer but I'm not the only one.