בגאווה

היום נערך מצעד הגאווה בחיפה. לפני המצעד הייתיי צריכה להגיע לשיעור אחרון לסמסטר הזה במבוא לפסיכולוגיה.

אין מצב שאני אפספס את השיעור הזה או את המצעד, חשבתי. אני חושבת מה ללבוש ואפילו היום כשאני יודעת שיהיה מאוד חם זה לא ברור מאליו בשבילי להחליט ללבוש שמלה גם אם שמלה הכי נוחה כשחם לי.

זה לוקח לי זמן ואני מתחילה לשאול שאלות. למה? כי היא חשופה מדיי. כי מתחת רואים את החזייה שלי. כי אין לי חזייה אחרת עם כתפיות דקות מספיק. כי לשמלה יש כתפיות דקות מאוד. כי החזה שלי נראה ככה יותר גדול ממה שהוא. כי הבטן שלי נפוחה ובולטת.

כמה אני, בתור אישה, מדוכאת בחברה אם בדרך לאוניברסיטה אני חושבת שלא יאפשרו לי להיכנס לבניין כשאני לובשת שמלה עם כתפיות דקות?
נכנסתי ואף אחד לא אמר לי שום דבר. מדהים. מדהים שזה מדהים אותי.

כמה נשים בחברה שלנו היו רוצות שאף אחד לא יגיד להם שום דבר בגלל צורת הלבוש שלהן? לא יעיר שום הערה, לא ישמיע גיחוך או יבהה בבוטות? בכפר ערבי, בשכונה חרדית, במשפחה מסורתית, בכל משפחה שהי, בכל מערכת יחסים?

כמה אני, בתור אישה, מדוכאת בחברה אם רק לקראת גיל 30 אני מתחילה לאהוב את הגוף שלי ואף גאה במה שאני רואה במראה?

ואם שלושים שנה נשמע הרבה אז מה יגידו א-נשים שכל חייהם התביישו בגופם ולא קיבלו את עצמם מעולם כפי שהם?

היום, לראשונה החזקתי את דגל הגאווה.

הנפתי אותו גבוה גבוה. הגאווה הכי גדולה זה לאפשר לעצמי להיות מי שאני באמת ולאהוב את זה. וזה לא ברור מאליו בכלל.

Posted from WordPress