אני מספרת לאמא שלי שבלילות האחרונים כל מיני דברים מעירים אותי ואז אני לא מצליחה לחזור לישון. היא שואלת האם בן שומע את הדברים שמעירים אותי או שהוא ממשיך לישון. אני חושבת שאני יודעת מה שהיא רוצה להגיד, אבל היא אומרת משהו אחר. היא אומרת שאת הנדודי שינה כנראה קיבלתי ממנה.
אני אומרת מה שחשבתי שהיא תרצה להגיד. שבן לא יתעורר בלילה לתינוק/ת שלנו ורק אני אתעורר בגלל שאני רגישה יותר למה שמעיר אותי. אני משתפת אותה שזו מחשבה לא נעימה שרק אני אהיה פעילה בלילות עם הילד/ה שלנו. היא שואלת שאם הוא עובד והוא צריך להיות אחראי בעבודה שלו אז למה שהערנות שלו תפגע בגלל הטיפול בילד? אני שואלת אותה האם הטיפול בילד הוא לא עבודה בפני עצמה? יש שתיקה קצרה ואז היא אומרת כן, אבל את יודעת, את יכולה להמשיך לישון אם התינוק/ת גם ישנ/ה, והוא לא יכול לעשות את זה בעבודה.
אני אומרת שהרבה תלוי בדינמיקה ובנסיבות שיהיו לנו. היא אומרת נכון, אבל לא לעשות את החלוקה הזו שרירותית. אם את מרגישה שאת יכולה לקום לילד/ה בלילה, אז אל תתני לו לקום. אני אומרת שגם אם אני יכולה לקום ואני עושה את זה מאהבה לילד שלי אני אשים לעצמי גבולות כדי שגם הבן זוג שלי יפֵתח את הקשר שלו עם הילד שלנו ולא רק אני בגלל שאני יותר נגישה לו מעצם זה שאני בבית. יום אחד אני אודה לעצמי בגלל ששמתי את הגבולות האלה. אם באמת אצליח בזה, את השחיקה והעייפות לא יראו כמו שהיו רואים אם הייתי הורה מטפל עיקרי.
אני מספרת לאמא שעידן ה"עזרה מגברים" הסתיים ולמה זה צורם לי כשהיא מספרת לי שהבן זוג שלה עושה בשבילה כלים. (הוא גר איתה באותו בית). אני מספרת לה שאתמול ניסיתי לקבוע פגישה עם המרצה שלי באוניברסיטה והוא אמר שהוא לא יכול ביום מסויים בגלל שהוא בייביסיטר לילדות שלו. (אבא לא יכול להיות בייביסיטר. הוא אבא של הבנות שלו. בייביסיטר זה מישהו שמשלמים לו על מה שהוא לא אמור לעשות בשגרת היוםיום שלו)
אני שואלת את אמא שלי האם לא הייתה מעדיפה שאבא שלי היה תורם יותר לגידול ולחינוך שלי בתור ילדה? היא אומרת שאז היו זמנים אחרים ולהעדפה כזו לא היה מקום. אני אומרת שדווקא בגלל שהזמנים משתנים, אני אדרוש שלאבא שלצידי יהיה חלק פעיל ושווה אליי בחינוך ובגידול של הילד/ה שלנו. היא אומרת שהיא מקווה לחיות עד לרגע הזה שאני אהיה אמא לילד מספיק גדול כדי לראות את הבדלי העמדות בינינו. כדי לראות, לא משנה כמה פתוחה וליברלית אני היום, הילדים שלי בעוד כמה שנים יגידו שאני פרימיטיבית.
פעם באמת חשבתי שההורים שלי פרימיטיביים והיום אני יודעת שההגדרה היא לא מודעים.
אני אומרת לה שהמסקנה שלי ממערכות יחסים שראיתי מסביב בין הורים וילדים, שילדים יותר קשורים להורה שטיפל בהם ברוב הזמן כשגדלו ואני לא רוצה לגדל עוד דור שקשור רק להורה אחד, או שהורה אחד מסמל בשבילו/ה את הטוב והשני את הרע. היא אומרת שהיא חושבת בכל זאת שילדים יותר קשורים לאמא כי אמא זו אמא והיא יודעת להעניק יותר חום ואהבה. (אולי זה בגלל שככה לימדו אותנו משחר האבולוציה?)
היא מוסיפה שיש כיום גם אבות שיודעים להיות עדינים ואוהבים ולתת חום ואהבה.
אני אומרת שאני לא יודעת אם בן יהיה כזה אבל אני בהחלט רוצה לשאוף לכך. אני מסיימת בכך שאני אומרת שלמדתי לא לעשות תוכניות לטווח הרחוק, כי זה הבסיס הכי פתוח לשינויים.
אני מודה לאמא שלי על השיחה הזו ועל הפתיחות שלה כי אני יודעת שמאוד קשה להתנתק מהדיכויים שאנחנו חיים ביניהם.
פסטיבל מחשבות ורגשות על החיים 
תגובה אחת (+הוסף את שלך?)